The Sangha- r. savoca

What is the purpose of a sangha?  The word sangha comes from Sanskrit, and one translation can be “community.”  Traditionally it has referred to a Buddhist monastic type of community.

The purpose of our sangha, our dojo community at Brooklyn Aikikai, is rather simple. It is a sisterhood, a brotherhood, a group of people bound together by their commitment to wake each other up, and to keep each other awake.  Each person that steps over the threshold into the dojo does so with a wish for themselves.  Some wishes may be physical, and some may be to resolve a question of who they truly are.  In either case, the community exists to keep each other on the path towards the individual's true wish.

Our dojo community does not exist to form political, social, or artistic clubs–  or any other group of that nature.  While like-minded people may be drawn to each other and these groups may naturally form, it is not the original intention of a dojo community. It is important to turn to one another, whether you naturally like that person or not, and be able to say “my Friend, you have fallen asleep…please wake up,” and “let us go deeper together.”

At any moment, anyone can serve as a guide or an awakening bell for another.  Generally speaking, one who practices more often and more deeply should be able to be a reminder for others-- but it is not always the case. 

Let us all look deeply at ourselves and see what we can do to wake up more, and help each other to go further on this Path.

On Mokuso, by Ryūgan Savoca and James Yaegashi (Hebrew translation)

על משמעות המילה "מוקוסו״ והדוג׳ו שלנו – סנסיי ריוגן סבוקה וג׳יימס יאגאשי

לאחרונה, תלמיד שאל אותי שאלה נהדרת: מה ההתייחסות הנכונה כשיושבים בסייזה )ישיבה יפנית מסורתית( לפני שנשמע הפעמון להתחלת השיעור?

מוקוסו - זו ההתבוננות הפנימית הקצרה והמצב המנטלי בו אמור להמצא התלמיד לפני צלצול הפעמון. הקאנג'י הראשון, ״מוקו )moku(ניתן לפירוש כ"שקט, שתיקה, הפסקת מלל", והקאנג'י השני, "סו״ ניתן לפירוש כ"קונספט, חשיבה, מחשבה, רעיון". יחדיו, שני הקאנג'ים "מוקוסו" מתורגמים בדרך כלל כמדיטציה.

ישיבה שקטה, ללא שיחה, ללא תנועה, זה המצב המנטלי הרצוי לפני שיעור. אנחנו ישובים לכמה דקות, במצב קיימות של כאן ועכשיו, משחררים את מחשבות היום ואת המתחים, פשוט קיימים. מעריכים את הכאן ועכשיו של הרגע, מאפשרים לנפש ולגוף להתיישב באדמה, ונמצאים בתודעת הודיה על קיומו הדוג'ו, מקום שמאפשר לנו פשוט להיות, להתעורר.

אנשים שמסתובבים בחוסר נחת, מדברים, צוחקים לפני השיעור משקפים הוויה שאינה מתאימה לפגישה אמיתית עם עצמם, להכנה למערך קרב עם המורה, ולרוח אומנות הלחימה עם שאר התלמידים.

חשוב לציין שאנו מתאמנים בדוג'ו - שבפירוש המילולי מתורגם ל"מקום המתווה את הדרך". הדרך בה נלמד ונגלה את עצמנו. האימון שלנו בדוג'ו מתחיל ברגע שאנו פותחים את הדלת ועוברים את הסף. כשנכנסים בדלת, קדים קידה, מחליפים את בגדי היומיום בלבוש הג'י )בגדי אומנויות הלחימה המסורתיים( - הכל חלק מהמוקוסו שלנו או לפחות הכנה לו. אנחנו איננו פשוט נכנסים למרחב - מושג לא מוגדר, שמעוצב ותלוי בתכליתיותנו ורצונותינו, ערימת מושגים כללית הניתנת לעיצוב לפי התפיסה והרצונות שלנו. אנו נכנסים למקום שנבנה וקודש במסורת השינטו, מסורת הזן, ובכללם גם בורך על ידי צ'יבה סנסיי. זהו מקום מחסה ומפלט, אך גם מקום מסוכן לאגו. זהו דוג'ו וכך כדאי לחשוב עליו ולתפוס אותו.

כאשר אנחנו מבינים בדיוק את מהות המקום בו אנחנו מתאמנים ומה התכלית של הדוג'ו - מקום בו אנו הולכים בדרך הלוחם ובו אנחנו ערים וקיימים - אנחנו מיד מסגלים את הגישה, ואת כללי ההתנהגות הנכונים: לפני, במהלך ובסיום השיעור.

ריוגן סבוקה סנסיי

ג'יימס יאגאשי

On Mokuso, by Ryūgan Savoca and James Yaegashi

On the meaning of 黙想 (mokuso) and our Dōjō

Recently, a student asked me a wonderful question: what is the right attitude when sitting in seiza before the bell is rung before the start of class?

Mokuso. This is the short meditation that should be the state of a student before the bell is rung. The first kanji, 黙(moku), can be read as “silence, to become silent, stop speaking,” and the second kanji, 想 (so) can be read as “concept, think, thought, idea.” Together the two kanji mokuso are usually translated as meditation.

Sitting still, without chatting, without moving about, is the desired state before class. One lets the thoughts of the day go, the tensions drop. We sit for a few minutes, just being, appreciating the here and now of the moment, allowing mind and body to settle into the earth. We experience gratitude for a dojo that allows us a place to Be, to wake up.

People milling about, talking, laughing before class– this is not the proper attitude to prepare for a martial encounter, for a true encounter with one’s self, one’s teacher, and one’s fellow students.

It is important to note that we practice in a dōjō– which literally means a place of the Way. A Way in which to study and reveal ourselves. Our practice at the dōjō starts the moment we open the door and cross the threshold. Entering the doorway, bowing, changing into gi– all of it is part of, or at least a preparation for our mokuso. We do not simply enter into a space– an undefined, generic abstraction that is malleable to our whims and will. We enter a place that has been consecrated in the Shintō tradition, the Zen tradition, and blessed by Chiba Sensei as well. It is a place of refuge, and a place of danger for the ego. It is a dōjō, and should be thought of as such.

When we understand exactly where we are practicing, and what the intention of a dōjō is– a place to walk the Way and to awaken– we will immediately have the right attitude and bearing: before, during, and after class.

Ryūgan Savoca

James Yaegashi